יום רביעי, 19 בספטמבר 2007

Buena Firma Final

וראשית עליי להתנצל, פשוט מאז סוף השבוע האחרון לא היה לי זמן לכתוב כי נסעתי לחופשה לכבוד ראש השנה. הנופש לא היה בעיר נמל הררית המזכירה את חיפה (זה קרה סוף שבוע אחד מוקדם יותר), וגם לא בטיול מאורגן להתחקות אחר מקור הפיסקו (זה קרה סוף שבוע אחד מאוחר יותר). למעשה לכבוד ראש השנה קיבלתי רבעוש בבית. זה התחיל עם ארוחת ערב חג במיטב המסורת - התחלה באיחור, טפטוף בני המשפחה, דיון של רבע שעה איפה כל אחד ישב ואז גפילטע, עוף בתנור, קינואה (!) ולקינוח ויכוח פוליטי. באופן צפוי מחד, אך מאידך מפתיע באותה מידה למחרת הכל חזר על עצמו עם ענף אחר של המשפחה.
למרות הדימיון הרב למנהגי החג בארץ בכל זאת היו כמה הבדלים לטובת המנהגים המקומיים שלדעתי שווה לשקול ולאמץ - ראשית יש לותר על החופש המיותר בראש השנה עצמו. הידיעה על יום העבודה /לימודים המצפה מחר מקצר את כל ההליכים באופן משמעותי ומוביל לניצול מרבי של הזמן. מדובר כמובן בהצעה תיאורטית היות ואני ביקשתי וקיבלתי חופש מהלימודים - מה שהוביל לרגע מביך כשנשאלתי מה אני בתור יהודי אמור לעשות בראש השנה ונאלצתי לאלתר. בקיצור אם פעם שואלים אתכם משהו על ילדים נוצרים ועוגות דבש, זה כנראה בגללי.

יום שלישי, 11 בספטמבר 2007

יום שני, 3 בספטמבר 2007

אלחנדרו ואני

שוב מגיע יום שני, ואיתו שביזות יום ב'. שוב אין ברירה וחייבים לקום מוקדם בבוקר. הסיוט מתחיל עוד לפני הצלצול עם צעקות הילדים שמשחקים כדורגל בחצר ונמשך כל היום - דקלום השירים, התרגילים המונוטוניים בשיעור ספורט והנזירות שמחלקות הוראות במגאפון וצועקות על אלחנדרו שיפסיק לעשות בעיות.
הכי אני שונא את אלחנדרו. אני לא יודע מה עשיתי לו רע, אבל בלי ספק הוא הילד הכי בעייתי בבית ספר. אפילו כשנגמרים הלימודים הוא נשאר כל אחה"צ בחצר ומביא פיצוצים עם הכדור לשער המתכת רק כדי לעשות רעש. במסיבה שהיתה בשבוע שעבר, נדמה לי שראיתי אותו מתגנב החוצה ומעשן עם החבר המופרע שלו ברחוב הקטן שמאחורי השער, ולא הזיז לו אפילו שכל המבוגרים שגרים ברחוב הזה ראו אותו.

יום ראשון, 2 בספטמבר 2007

חוק זה לא צחוק

הסיפור הפעם הוא לא משהו שקרה לי, אבל הוא נראה לי מספיק מעניין כדי לשתף את הקהל העצום והנכבד המתעדכן בבלוג. לפני יומיים בעודי יושב לי ושותה את הקפה של הבוקר (נמס עם חלב עמיד במיטב מסורת המילואים) בסלון, לפתע עוצרת ניידת משטרה בחזית הבית. היות ומדובר ברחוב קטן במיוחד מיד תהיתי מה עשה השכן כדי לזכות לביקור הנימוסים בשעה כל כך מוקדמת בבוקר (משהו כמו 10:00). לאחר מספר דקות כשראיתי שהשוטרים (שכאן הם לבושים בירוק ועוטים שכפצ"ים שמשווים להם מראה מג"בי למדי), עדיין עומדים לפני הדלת שלנו ומתחילים לצעוק, החלטתי שכדאי להעיר את פ' השותף המקומי שלי. כעבור מספר דקות מתוחות של שיחה לבבית בין כוחות אכיפת החוק לפ', הוא הובל אחר כבוד לניידת שלהם ואני החלטתי שהגיע הזמן ללכת לעבוד בסטודיו.
באותו ערב בעודנו עורכים את מנגל פתיחת סוף השבוע שלנו, שהפעם היה בסימן החופש המחודש בו זכה פ', הוא סיפר לנו על שיחותיו המלבבות עם השוטרים במהלך היום. מסתבר שלאחר שהם שמעו שהוא עיתונאי מצליח, השוטרים עשו מאמצים ניכרים לתאר בפניו את הרפתקאותיהם מסמרות השיער מתוך תקווה להרויח את רבע שעת התהילה שלהם. הסיפור המרגש ביותר מביניהם היה כיצד אחד השוטרים, שיילד אשה שכרעה ללדת אצלו בניידת, גילה לאחר האירוע שריח הדם שדבק במדיו מהאירוע גרם לו לחוש רעב. באופן מפתיע, משהו בסיפור הזה גורם לי להפסיק לחוש רעב כל פעם שאני נזכר בו.
בתמונה ניתן לראות שוטר מקומי מריח דם במהלך מהומות שהיו השבוע בעיר.
Posted by Picasa