יום רביעי, 15 באוגוסט 2007

טעם החיים והמוות

אחת ההכנות הראשונות שעשיתי לנסיעה היתה להיכנס לאתר אינטרנט שמסביר על המנהגים המקומיים כדי לא לעשות יותר מדי פדיחות עם הנימוסים. מאז שאני כאן השתדלתי לעקוב פחות או יותר אחרי ההנחיות ולא הבאתי לאף אחד ורדים בצבע צהוב (למעשה הידרתי במצווה ולא הבאתי פרחים לאף אחד) ושמרתי על ניטרליות מרשימה בשיחות על כדורגל. אבל אף אחד לא אמר לי שיש נושא אחד הקדוש לליבו של המקומי יותר מכל דבר אחר - הפיסקולה. מדובר ביותר מסתם משקה, מדובר בגרסא המוגזת של הכבוד הלאומי, מה שלא מנע ממני לעלוב בה פעם אחר פעם בשבועיים האחרונים. כפי שאני רואה את זה, הבעיה העיקרית בהתמודדות עם המרענן הרשמי הזה (כמובן מלבד שחמת הכבד), היא שהוא מגעיל. ממש מגעיל. ושלא תחשבו שלא ניסיתי - פיסקולה נגרה (עם קולה), פיסקולה בלנקה (עם ספרייט), דיאט, מוגז, צלול, חם וצונן - פשוט כלום לא יכול לשפר את הדבר המזעזע הזה.
כמובן שסירוב לכוס פיסקוליטה חמור יותר מסירוב לקפה של בדואי או לאסקימוסי שמציע לך להכיר את ביתו הבכורה
לגבי החלק השני אני לא בטוח, אצלנו ביסודי לא היה טיול שנתי לאלסקה, אבל בטח אם היה כולם היו מגיעים בערב לאירוח אסקימוסי באיגלו והמארח היה מציע לקנות את אחת הבחורות תמורת עשרה דובי קוטב או משהו .
בשורה התחתונה, אני לא רואה דרך אחרת אלא להסתגל לשתות את האלכוהול שלי בצירוף 15 כפיות סוכר וקצת פחמן דו חמצני מהצד. עכשיו כשאני חושב על זה יכול להיות סטארט-אפ רציני לשלב פה התמחות בהשתלת כבד וטיפול שורש תחת אותה הרדמה. בתמונה ניתן לראות את דנו מתלבט מה יהרוג אותו קודם, הכבד או הריאות

תגובה 1:

arubes אמר/ה...

אסקימוסי היא מילת גנאי
מעתה אמור אינואיט
ושלא תחשוב שפיספסתי את הירידה על הטיול לאלסקה