יום שני, 12 בנובמבר 2007

Santa Rosita

כפי שהזכרתי בעבר, הבקרים כאן הם לא צחוק. אני מתעורר כל בוקר למסדר תחת עינה ומגאפונה של מנהלת בית הספר הסמוך שנושאת תפקיד כפול של אם המנזר ע"ש נוחי דנקנר (לא באמת, אבל כבלוג בעל שם ומוניטין אני לא יכול להרשות לעצמי להתעלם מפרשת פרנק-גינת. מעניין תוך כמה זמן יפטרו אותי). בכל מקרה בחסות הווליום המשמעותי של מערכת ההגברה אני מחזק גם את ידיעותי בתיאולוגייה הקתולית. לדוגמא לאחרונה למדתי בין השאר מה יהיה עונשם של ילדים סוררים שמאמצים את המנהג הפרוטסנטי (טפו טפו) של ללכת לבקש ממתקים בהאלווין, כמו גם דרשה ארוכה שהסבירה לילדי כיתה א' כמה גדול היה הנס של הבתולה, בלי להכנס לפרטים מה זה אומר בדיוק שהיא היתה בתולה.
בנוסף אני מתעדכן יומיומית בסוגייה הבוערת של הקדוש היומי. כידוע לכל יום בשנה יש קדוש שחתום עליו באפסנאות, מאחר והכנסייה הקתולית לא מפסיקה להכריז על קדושים חדשים חלק מהימים מקבלים שניים-שלושה קדושים, מה שרק מאריך את המסדר ומקטין את הסיכוי שאני אחזור לישון. כחלק מהאוירה הכללית החלטתי גם אני לאחרונה להגיש בקשה להכריז על קדושה חדשה, הלא היא "סנטה רוסיטה" - ולהכריז עליה הקדושה של ימי שני בשבוע. אמנם עדיין לא הלכתי לכנסייה להתחיל למלא את כל הטפסים הדרושים (שלושה עותקים, כולל תרגום נוטריוני ללטינית), אבל אני מגיש בפניכם באופן בלעדי לבלוג הזה תיעוד של הנס השבועי שהיא מצליחה לבצע אצלנו במטבח בכל יום שני בבוקר.
לפני:




ואחרי:


חשבתי לשאול אותה אם היא עושה גם פנלים אבל יש גבול גם לניסים.

יום שבת, 27 באוקטובר 2007

ליאוניד הסלבריטי

אין מה לעשות, אנחנו סולחים לו על הכל, כי הוא סלבריטי


יום רביעי, 17 באוקטובר 2007

מטרוקרימינל

אפתח בברכות חמות לכל המתחילים השבוע את שנת הלימודים. מי ייתן והמרצים לא יכנעו ותחילת הסמסטר תידחה עד להודעה חדשה ותבטיח את קבלת כל תביעותיהם הצודקות והלגיטימיות של הציבור הנפלא הזה כגון הגדלת השכר, מדבקת חניה לכל דיכפין ומתן זמן ראוי לחופשה בברזיל לכל תלמידי החילופים העושים ימים כלילות מעבר לים.
האביב המתרגש עלינו העלה את הטמפרטורות בלילה לרמה נסבלת ובמטרו לשלושים מעלות מעל הרמה הנסבלת. מילא זה שאין מיזוג בקרונות (בשביל זה יש מכונות אוטומטיות למכירת דאודורנט על הרציף) אבל החמימות גם הוציאה את מפקחי המטרו מתרדמת החורף שלהם ובמסגרת אירוע שהזכיר לי יותר מכל מבצע מלביש בשער ליאונרדו, הוכנסתי לרשימה השחורה של משתמשי כרטיס סטודנט ללא תעודה מתאימה. בהתחלה חשבתי שאם אמתין עד יעבור זעם (או שהמפקחת תעבור תחנה) אני אצליח להחליק את העניין הזה, אולם לאחר שניסיון רכש כרטיס כמעט גרם לפיטורי הקופאית של הבוקר (שאחראית יחד עם עמיתתה ממשמרת הערב לחיסכון של מאות שקלים בחודשיים האחרונים), החלטתי לקרר את האוירה ויצאתי מהמדינה לכמה ימים. הדרך מעבר לקורדיירה היתה מהנה לא פחות מהבשר (מסתבר שלא רק במזרח התיכון האוכל של השכנים יותר טוב). עם זאת, בדרך חזרה עברו עליי כמה דקות מורטות עצבים כאשר בעקבות עיכוב במעבר הגבול (שבכלל לא היה קשור אליי כפי שאפשר לקרוא כאן) כבר דמיינתי את מפקחי המטרו צהובי המעיל לוקחים אותי לחדר צדדי ומבצעים עלי את נוהל "עיתונאי בן מיעוטים עם נטיית יתר לאזכור דיני זכויות אדם ברגע הלא נכון". לשמחתי זה לא קרה, אבל על פי שותפי פ' (שגם הוא ידע עליות ומורדות עם החוק) היו לי ללא ספק את כל הסיבות לדאוג.

יום רביעי, 3 באוקטובר 2007

ללא כותרת (וקליטה) מס' 3

לאחרונה הלימודים כאן מתחילים לקבל אופי רציני יותר ממה שהיה עד כה. אמנם אני עדיין נהנה מסוף שבוע של ארבעה ימים כששניים מהימים הנותרים כוללים שלוש שעות בלבד, אבל בכל זאת, כבר היתה לי עבודה כתובה להגיש. למזלי המרצה אישר לי להגיש אותה באנגלית רק בגלל שלא היה לו נעים להודות שהוא לא באמת יודע מילה בשפה הזאת חוץ מ"פוטוצ'ופ". לדעתי עזרה לי גם ההערכה הניכרת שיש למרצה הזה לעמים הנורדיים - אין מה לעשות, הזהות הבדויה שלי נחשפה, לא עזרו לא הקומה הנמוכה וגם לא גוון השיער . בואו נגיד שעם שם משפחה כמו שלי קשה להסתיר את המוצא הנורווגי (ואני גם כל הזמן מסתובב עם פר נורדקויסט ומורטן ברגסטרום שגבוהים ממני רק במטר וחצי). חוץ מזה היום היה לי גם בוחן על כל ההיסטוריה של המוזיקה, כולל זיהוי יצירות ושאלה נבזית במיוחד על ההבדל בין הגישות השונות של הפילוסופים הגרמנים במאה ה-19 לסוגיית הקשר בין המוזיקה לתפיסת החלל באדריכלות. בואו נגיד שזה שנתנו לי לענות על זה באנגלית לא קידם אותי בהרבה. אה, וגם היה משהו שהכי מדויק יהיה לכנות אותו "הגשת פתע". מהרבה בחינות, זה הרבה יותר נוח ממה שאנחנו רגילים בארץ. במקום שבוע של עבודה מטורפת על הגשת ביניים עם לחץ על מודלים ותוכניות, פשוט מודיעים לך בלילה - תבוא מחר בצהריים עם כל מה שעשית עד עכשיו ותהיה מוכן להסביר את זה, בספרדית, בפני כל המנחים האחרים (כן, אלה שהיית אצלם בסטודיו בתחילת הסמסטר ונורא נעלבו כשעברת לסטודיו שלא עושים בו כלום). בואו נגיד, שבסוף היה בסדר ומזל שאין על זה ציון. לפחות בקורס רישום האוירה הרבה יותר "טרנקילו". כל שבוע אומרים מה צריך להביא בפעם הבאה, ואני כרגיל לא זוכר להביא את זה. ככה יוצא שאני רושם די הרבה את הפלאפון שלי עד שאפילו די השתפרתי בזה כפי שרואים כאן.











עבודות נוספות ניתן לראות כאן. (ובואו נגיד שסורקים זה לא הצד החזק של הטכנולוגיה המקומית)
Posted by Picasa

יום רביעי, 19 בספטמבר 2007

Buena Firma Final

וראשית עליי להתנצל, פשוט מאז סוף השבוע האחרון לא היה לי זמן לכתוב כי נסעתי לחופשה לכבוד ראש השנה. הנופש לא היה בעיר נמל הררית המזכירה את חיפה (זה קרה סוף שבוע אחד מוקדם יותר), וגם לא בטיול מאורגן להתחקות אחר מקור הפיסקו (זה קרה סוף שבוע אחד מאוחר יותר). למעשה לכבוד ראש השנה קיבלתי רבעוש בבית. זה התחיל עם ארוחת ערב חג במיטב המסורת - התחלה באיחור, טפטוף בני המשפחה, דיון של רבע שעה איפה כל אחד ישב ואז גפילטע, עוף בתנור, קינואה (!) ולקינוח ויכוח פוליטי. באופן צפוי מחד, אך מאידך מפתיע באותה מידה למחרת הכל חזר על עצמו עם ענף אחר של המשפחה.
למרות הדימיון הרב למנהגי החג בארץ בכל זאת היו כמה הבדלים לטובת המנהגים המקומיים שלדעתי שווה לשקול ולאמץ - ראשית יש לותר על החופש המיותר בראש השנה עצמו. הידיעה על יום העבודה /לימודים המצפה מחר מקצר את כל ההליכים באופן משמעותי ומוביל לניצול מרבי של הזמן. מדובר כמובן בהצעה תיאורטית היות ואני ביקשתי וקיבלתי חופש מהלימודים - מה שהוביל לרגע מביך כשנשאלתי מה אני בתור יהודי אמור לעשות בראש השנה ונאלצתי לאלתר. בקיצור אם פעם שואלים אתכם משהו על ילדים נוצרים ועוגות דבש, זה כנראה בגללי.

יום שלישי, 11 בספטמבר 2007

יום שני, 3 בספטמבר 2007

אלחנדרו ואני

שוב מגיע יום שני, ואיתו שביזות יום ב'. שוב אין ברירה וחייבים לקום מוקדם בבוקר. הסיוט מתחיל עוד לפני הצלצול עם צעקות הילדים שמשחקים כדורגל בחצר ונמשך כל היום - דקלום השירים, התרגילים המונוטוניים בשיעור ספורט והנזירות שמחלקות הוראות במגאפון וצועקות על אלחנדרו שיפסיק לעשות בעיות.
הכי אני שונא את אלחנדרו. אני לא יודע מה עשיתי לו רע, אבל בלי ספק הוא הילד הכי בעייתי בבית ספר. אפילו כשנגמרים הלימודים הוא נשאר כל אחה"צ בחצר ומביא פיצוצים עם הכדור לשער המתכת רק כדי לעשות רעש. במסיבה שהיתה בשבוע שעבר, נדמה לי שראיתי אותו מתגנב החוצה ומעשן עם החבר המופרע שלו ברחוב הקטן שמאחורי השער, ולא הזיז לו אפילו שכל המבוגרים שגרים ברחוב הזה ראו אותו.

יום ראשון, 2 בספטמבר 2007

חוק זה לא צחוק

הסיפור הפעם הוא לא משהו שקרה לי, אבל הוא נראה לי מספיק מעניין כדי לשתף את הקהל העצום והנכבד המתעדכן בבלוג. לפני יומיים בעודי יושב לי ושותה את הקפה של הבוקר (נמס עם חלב עמיד במיטב מסורת המילואים) בסלון, לפתע עוצרת ניידת משטרה בחזית הבית. היות ומדובר ברחוב קטן במיוחד מיד תהיתי מה עשה השכן כדי לזכות לביקור הנימוסים בשעה כל כך מוקדמת בבוקר (משהו כמו 10:00). לאחר מספר דקות כשראיתי שהשוטרים (שכאן הם לבושים בירוק ועוטים שכפצ"ים שמשווים להם מראה מג"בי למדי), עדיין עומדים לפני הדלת שלנו ומתחילים לצעוק, החלטתי שכדאי להעיר את פ' השותף המקומי שלי. כעבור מספר דקות מתוחות של שיחה לבבית בין כוחות אכיפת החוק לפ', הוא הובל אחר כבוד לניידת שלהם ואני החלטתי שהגיע הזמן ללכת לעבוד בסטודיו.
באותו ערב בעודנו עורכים את מנגל פתיחת סוף השבוע שלנו, שהפעם היה בסימן החופש המחודש בו זכה פ', הוא סיפר לנו על שיחותיו המלבבות עם השוטרים במהלך היום. מסתבר שלאחר שהם שמעו שהוא עיתונאי מצליח, השוטרים עשו מאמצים ניכרים לתאר בפניו את הרפתקאותיהם מסמרות השיער מתוך תקווה להרויח את רבע שעת התהילה שלהם. הסיפור המרגש ביותר מביניהם היה כיצד אחד השוטרים, שיילד אשה שכרעה ללדת אצלו בניידת, גילה לאחר האירוע שריח הדם שדבק במדיו מהאירוע גרם לו לחוש רעב. באופן מפתיע, משהו בסיפור הזה גורם לי להפסיק לחוש רעב כל פעם שאני נזכר בו.
בתמונה ניתן לראות שוטר מקומי מריח דם במהלך מהומות שהיו השבוע בעיר.
Posted by Picasa

יום שישי, 24 באוגוסט 2007

קשיי שפה

מבין כל הקורסים שאני לוקח, קורס הצילום הוא ללא ספק אחד המורכבים ביותר מבחינת רמת הספרדית הדרושה על מנת להבין את שיעורי הבית. הבעיה היא שגם כאשר אני צולח את המשימה של להבין מה מבקשים ממני - כמו
- לדוגמא בתרגיל כתיבת השם בפוטוגרמה
... הדיסלקציה שבה ומכה שנית

Posted by Picasa

יום שלישי, 21 באוגוסט 2007

יו קיירו מלוואח - קון קסו

במסגרת חובי לחברה הישראלית, גם אני נשלחתי לפני כמה שנים למסע קירוב לבבות בדרום אמריקה. אני חייב לומר שאף שהביקור הקודם ביבשת הקל במקצת על הנחיתה הנוכחית, עדיין ההבדלים בין חיי המוצ'ילר לחיי הסטודנט הזר רבים.
שמים לב לזה דוקא בפרטים הקטנים, לדוגמא פתאום גיליתי שלמקומיים יש גם שמות משפחה ולא סתם כינויים ישראלים טפשיים בסגנון "קרמבו" או "פדו". יותר מזה כל אחד מסתובב פה עם שני שמות משפחה לפחות (גם של האמא ושל האבא) ומסתבר שלכולם כאן יש גם שני שמות פרטיים לפחות (לפעמים שלושה). אתם באמת לא רוצים לדעת כמה זמן לוקח להקריא שמות בתחילת כל שיעור.
הבדל נוסף הוא שאתה לא נתקל בישראלים, במיוחד לא בעיר בה אני חי, שהמוצ'ילר הממוצע שוהה בה פחות מיום. מצד שני ובאופן בלתי צפוי לחלוטין, שיעור המקומיים הדוברים עברית גבוה ביותר. כל כמה ימים אני נתקל באדם נוסף ששש להדגים את איכות ההוראה בתיכון היהודי בעיר. בהתחלה זה היה די נחמד אבל כשזה קרה בפעם החמישית(!), התחלתי להרגיש שעוקבים אחריי.
נ.ב. ליאוניד, אם אתה קורא את זה, עוד פעם אחת אתה לוקח לי גבינה מהמקרר אני מוריד לך רגל.

יום חמישי, 16 באוגוסט 2007

?מסוסה וחמור יוצא פרד, ומעידן רייכל ואתון

היום היה יום חג, מה שאומר שלא היו לימודים (זה מה שאני מקווה כי לא הלכתי לאונ'). כשניסיתי לשאול אודות מהות החג לא מצאתי אף אחד שבאמת הצליח להסביר לי במה מדובר וכל זאת למרות ששם החג הוא משהו כמו
"asuncion de la virgen"
וכאמור בפוסט הקודם הגברת האמורה מסתמנת לפחות כסגנית דיקן לענייני הסמכה לכמורה של האוניברסיטה.
לכבוד החג, אחד השותפים שלי, שהוא בכלל גרינגו, החליט לאסוף כמה חבר'ה שהוא פגש בסופר ולעשות איתם מסיבה אצלנו בסלון. כעקרון לא היתה לי שום סיבה להתנגד לעוד אלכוהול ובשר, במיוחד אם מזמינים אותי על חשבון הבית, אלמלא האורחים החליטו לבחור את המוזיקה. ובכן למי שעדיין לא נתקלו במקצב הנהדר המכונה "רגהטון" - תנצרו את הרגע, החיים שלכם יפים. (החלק השני של החיים שלכם מתחיל כאן)
ההגדרה הרשמית של הסגנון המופלא הזה היא "רגאי לטיני". עם זאת, הקשר היחיד שאני הצלחתי למצוא בין הנזק המוחי הזה (המוכר גם בכינוי -שהמצאתי כרגע- "פיסקולה אקוסטית") לבין רגאי הוא שלאחד האסופים שהחליטו לאכול על חשבון השותף שלי היו רסטות. בפועל מדובר בפרפרזה על המקצב המוכר בארצנו תחת השם "היפ-הופ מזרחי" ולהבנתי הוא נרקח אי שם באולפני התחנה המרכזית של סיודד דל אסטה כחלק ממזימה קפיטליסטית להשתלט על אמריקה הלטינית. מצד שני ארה"ב שולטת באמריקה הלטינית כבר חמישים שנה אז יכול להיות שהמוזיקה הזאת היא פשוט יוזמה מקומית של תומר מהבית של פיסטוק.

יום רביעי, 15 באוגוסט 2007

טעם החיים והמוות

אחת ההכנות הראשונות שעשיתי לנסיעה היתה להיכנס לאתר אינטרנט שמסביר על המנהגים המקומיים כדי לא לעשות יותר מדי פדיחות עם הנימוסים. מאז שאני כאן השתדלתי לעקוב פחות או יותר אחרי ההנחיות ולא הבאתי לאף אחד ורדים בצבע צהוב (למעשה הידרתי במצווה ולא הבאתי פרחים לאף אחד) ושמרתי על ניטרליות מרשימה בשיחות על כדורגל. אבל אף אחד לא אמר לי שיש נושא אחד הקדוש לליבו של המקומי יותר מכל דבר אחר - הפיסקולה. מדובר ביותר מסתם משקה, מדובר בגרסא המוגזת של הכבוד הלאומי, מה שלא מנע ממני לעלוב בה פעם אחר פעם בשבועיים האחרונים. כפי שאני רואה את זה, הבעיה העיקרית בהתמודדות עם המרענן הרשמי הזה (כמובן מלבד שחמת הכבד), היא שהוא מגעיל. ממש מגעיל. ושלא תחשבו שלא ניסיתי - פיסקולה נגרה (עם קולה), פיסקולה בלנקה (עם ספרייט), דיאט, מוגז, צלול, חם וצונן - פשוט כלום לא יכול לשפר את הדבר המזעזע הזה.
כמובן שסירוב לכוס פיסקוליטה חמור יותר מסירוב לקפה של בדואי או לאסקימוסי שמציע לך להכיר את ביתו הבכורה
לגבי החלק השני אני לא בטוח, אצלנו ביסודי לא היה טיול שנתי לאלסקה, אבל בטח אם היה כולם היו מגיעים בערב לאירוח אסקימוסי באיגלו והמארח היה מציע לקנות את אחת הבחורות תמורת עשרה דובי קוטב או משהו .
בשורה התחתונה, אני לא רואה דרך אחרת אלא להסתגל לשתות את האלכוהול שלי בצירוף 15 כפיות סוכר וקצת פחמן דו חמצני מהצד. עכשיו כשאני חושב על זה יכול להיות סטארט-אפ רציני לשלב פה התמחות בהשתלת כבד וטיפול שורש תחת אותה הרדמה. בתמונה ניתן לראות את דנו מתלבט מה יהרוג אותו קודם, הכבד או הריאות

יום ראשון, 12 באוגוסט 2007

י' איש קריות

מכל הפוסטים האחרונים, זה נראה כאילו אני לא עושה כאן שום דבר חוץ מלאכול בשר ולשתות אלכוהול. האמת היא שזה די נכון, וזה רוב מה שאני עושה. אבל, כדי להיות הוגן עם עצמי אומר שמדי פעם אני גם מגיע לבית ספר במסגרת המנדט שניתן לי ללמוד כאן ארכיטקטורה. האוניברסיטה בה אני לומד נקראת "פונטיפיסיה אוניברסידד קתוליקה" כלומר "האוניברסיטה הקתולית של האפיפיור" או בתרגום חופשי "הגרסא הקתולית לבר אילן". אני כמעט בטוח שכבר בשיחת הפתיחה שעשו לכל הסטודנטים הזרים (פשוט הגעתי אליה אחרי 48 שעות בלי שינה), הדגישו בפנינו את העובדה שלמרות שהם לכאורה שייכים לכנסייה, הם מקפידים לכבד את אמונותינו ולא מפלים על רקע דת, גזע והעדפה מינית (למרות שאת החלק האחרון המצאתי - כבר אמרתי שההקשבה שלי לא היתה במיטבה). ואכן מאז שהגעתי, לא רק שלא הפלו אותי, להיפך, אפילו הציעו לי להשתתף במגוון הפעילויות המרתק שהאוניברסיטה מציעה כגון שירה בציבור (עם הגרסא המקומית לעינת שרוף שהוא מין בחור כזה עם צווארון לבן) ותחרויות סיפור קצר (חואן פבלו ב-100 מילים ) וכל זאת למרות אחריותי הישירה למותו של הבחורצ'יק שמופיע על כל הקירות.

לשמחתי, כל הפעילויות האלה הן רשות ויתרה מכך, מבין ארבעת הקמפוסים של האוניברסיטה, הקמפוס שאני לומד (בו (אדריכלות, עיצוב ואורבניזם
הוא גם ה"חילוני" ביותר (יש בו רק שתי מיסות בשבוע) וגם הכי סימפטי מבחינה ארכיטקטונית, מה שמניסיוני הוא די מפתיע. אז מה אני לומד? ובכן כמו כל סטודנט טוב לארכיטקטורה, בחרתי כמעט רק קורסים בעיצוב, מה לעשות, גם לי מגיע קצת חופש

אז אם אתם רוצים לראות איך נראה הקמפוס תסתכלו כאן או פשוט תסתפקו בתמונה הזאת

יום שני, 6 באוגוסט 2007

אחר צהריים בבוסטמנטה

את מרבית הלילות (וגם הימים) של סוף השבוע האחרון ביליתי בשדרות רוטשילד. אחרי שנגמר הסיוט הזה
החלטתי לצאת לנשום קצת אוזון בשדרות בוסטמנטה הסמוכות לביתי. את העיקרים אתם יכולים למצוא כאן.
מה שמעניין בשדרות האלה (וכנראה שזה משותף לכל השדרות והפארקים בעיר) הוא שאי אפשר לשבת על הספסלים, בגלל שעל כולם יושבים המון אנשים מכל הגילאים ומעשנים ג'וינטים. כששאלתי את מדריך התיירים שלי האם הממשלה ערכה מבצע לגליזציה ולא סיפרה לי, עודכנתי שכעקרון מדובר בעבירה אבל על פי הנוהג הציבורי החוק לא חל בפארקים. מה שעוד יותר מעניין זה שעל פי הנוהג הציבורי גם גזם מיובש שנזרק בפינת הרחוב נחשב
פארק.
Posted by Picasa

יום שבת, 4 באוגוסט 2007

viva roni yedidia!

אחד היתרונות הגדולים של הפרש השעות הגדול (7 שעות) מהארץ הוא, שכשחוזרים לחדר מהבר אחרי רונקולה(רום עם קולה, מה שבשאר העולם נקרא "קובה ליברה") שמזג לך ברמן נדיב במיוחד (ככה זה כשהבר נמצא אצלך בסלון) אפשר לשמוע את תוכנית הבוקר של רוני ידידיה ב-88.
. לדעתי הוא לא קיבל (ממני) כזה פידבק חיובי מאז שהוא הקליט את השיר של "קשר משפחתי"

ליאוניד המניאק

מאז שהגעתי, אני מפתח מערכת יחסים מורכבת עם אחד השותפים בדירה. קוראים לו ליאו, אבל ביני לבין עצמי אני מכנה אותו ליאוניד המניאק. אמנם הוא שותף בדירה בדיוק כמו כולנו, אבל הוא מרשה לעצמו קצת יותר מדי. חלק מהדברים שהוא עושה הם סתם מציקים (לדוגמא בכל פעם שאני מבשל משהו הוא יורד מהחדר למטבח ובודק אם אני מוכן לכבד אותו), אבל כשהוא לוקח אוכל של אחרים מהמקרר זה כבר ממש מוגזם. לא שאלתי את פרנסיסקו (השותף שאחראי על כל העניינים המנהליים בבית) אבל אני מנחש שלאו מקבל הנחה משמעותית בשכר דירה. נראה, לי שהסיבה היחידה שאנחנו לא מעיפים אותו מהדירה היא שכשיש מסיבה (כמו לדוגמא אתמול בערב), ליאו ממש מרים את הערב. כמו שרואים בתמונות

יום שישי, 3 באוגוסט 2007

תמונות תמונות

לכל מי שרוצה לראות קצת תמונות מוזמן להיכנס לפה:


.אני יודע שזה קצת לא נוח לעבוד עם שני אתרים אבל תאמינו לי שבשבילי זה עוד פחות נוח

אם אין לכם כוח להיכנס לשם, קבלו אחת לדוגמא (זה הבר שיש לנו בסלון)

pequena conversacion

ראשית, אני מבקש סליחה מכל דוברי ו/או קוראי הספרדית, יש אותיות שפשוט אין לי במקלדת...
לפי שעה, מרבית המעגל החברתי שלי כאן, מורכב מסטודנטים זרים אחרים באוניברסיטה. בצורה די מפתיעה, דוקא איתם מרבית השיחות מתנהלות בספרדית למרות שלשני הצדדים יותר נוח לדבר באנגלית. נראה שהזרים (ואני ביניהם) חוששים להיראות בתור "הראשון" שעבר לדבר אנגלית אז נאבקים להישאר בשפה המקומית למרות שלרוב זה מוריד את רמת השיחה למשהו כמו:
"קר היום"-
"כן די קר"-
"אצלך במדינה גם קר כל כך"-
"כן, ואצלך?"-
.מכאן השיחה לרוב רק מתדרדרת
המחסור החמור באוצר מילים יוצר לא פעם גם סיטואציות מביכות. כך לדוגמא אחרי שעוד שיעור בוטל לנו ישבתי
עם ניקולא האיטלקי ומרטין השוייצרי ורק אחרי שיחה ארוכה למדי (אותה שיחה על מזג האויר למעשה...) הסתבר שלמרטיו בכלל קוראים מורטן והוא לא שוויצרי אלא בכלל שבדי.מפתיע לגלות שבספרדית
זה suecia
שבדיה ו"אסטוקלמו" זאת שטוקהולם ולא עיירה שכוחת אל בשוויץ...).
אחרי שנפל לי האסימון התחלתי להריץ אחורה את כל השיחות איתו והמון דברים מוזרים פתאום הסתדרו.
מה שהכי חשוב זה שלא עשיתי פדיחות וכנראה שלא נחשפה העובדה שאני טמבל.

יום חמישי, 2 באוגוסט 2007

que es choripanada?

ובכן זה הפוסט הראשון, אבל אין לי עדיין כח לכל ההסברים על מי איפה ולמה)
(מי שצריך יודע-
חזרתי עכשיו לדירה, מאירוע שערכו לכבוד הזרים באוניברסיטה שנקרא "צ'וריפנדה" ולמרבה האכזבה
לא מדובר באכילת צ'וריסואים שעשויים מדובי פנדה. בפועל, הגעתי במיוחד לקמפוס מרוחק של האוניברסיטה שנקרא ס. חואקין (שנראה ד"א בדיוק כמו אונ' ת"א רק שהפסל של ישו בו טיפה יותר גדול...) בו שילמתי 700 פסו (משהו כמו 5 שקלים) בשביל הצ'וריפאן הכי קטן שראיתי בחיים שלי ופיסקולה (זה כבר סיפור לפוסט אחר).
הייתי תקוע שם רוב הערב עם בחור מקסיקני בשם לואיס, שהגעתי למסקנה שהוא פשוט אחיו התאום המקסיקני של גל כץ (מי שמכיר הרויח). חבל שהוא פחות משעשע מגל כץ ושכבר מיציתי איתו את כל הסמול טוק בספרדית בפעם הקודמת שפגשתי אותו.
חוץ מזה היה קטע משעשע כשסטודנטית מבייג'ינג הגיעה אליי שיכורה לגמרי ובספרדית טובה להפליא שאלה אותי מאיפה אני. במשך ארבעים הדקות הקרובות ניסיתי להסביר לה מה ואיפה זה ישראל. זה לא הלך בספרדית, אז ניסיתי באנגלית. מסתבר שהיא יודעת גם אנגלית לא רע (מה שלא עוזר לה להיות פחות מפגרת). בסוף היא הוציאה אטלס מפות של העולם בו סימנתי לה את ישראל ורק אז היא השתכנעה שבאמת קיימת מדינה כזאת למרות שהיא לא שמעה עליה ואין לה שם אחר בסינית. לעומת זאת, כשהיא שמעה שאני יהודי היא דוקא אמרה משהו כמו
"you guys are great"
.אבל אני לא סגור למה היא התכוונה. כנראה שאני אף פעם לא אדע